חטיפת ילדים על ידי הוריהם, האומנם?

חטיפת ילדים על ידי הוריהם, האומנם?

פסק דין בע"מ 2499/18 פלונית נ' פלוני

בעת פרידת בני זוג, לרוב יגורו השניים במקומות שונים ואף במדינות שונות. כאשר לבני הזוג יש ילדים משותפים, אזי על בית המשפט לענייני משפחה, או לחילופין, בית הדין הרבני, להסדיר את סוגיית זהותו של ההורה המשמורן, מכיוון שתתקיים בענייני הילדים משמורת בלעדית (באופן מובן, לאור הנסיבות).

הפרת האמור בהחלטה על המשמורת, בעיקר כאשר מדובר במדינות שונות, תיחשב כ"חטיפת ילדים", גם אם הילד לכאורה נחטף על ידי אחד מהוריו. בהתאמה, כאשר מתבצעת חטיפה שכזו, יפעלו בשיתוף פעולה, המדינה אליה הגיע הילד ומקום מגוריו לפי דין, במטרה להחזירו קודם כל למקומו, זאת כאשר המדינות חתומות ומאשרות את האמור בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 (להלן: "אמנת האג"), ביניהן ישראל. מכאן, פסק הדין המובא במאמר זה, עוסק בסיטואציה של לכאורה "חטיפה" בין בני זוג נשואים.

עובדות המקרה:

במסגרת הליך שנוהל בבית המשפט העליון, פסק דין בע"מ 2499/18, פלונית נ' פלוני, דן בית המשפט העליון בתחולת אמנת האג בעניין חטיפת ילדים, על המקרה המובא לפניו. המקרה עסק בבני זוג יהודים, תושבי ישראל, שלאור מצבם כלכלי, החליטו להגר לארצות הברית, במטרה "להרוויח כסף". יחסיהם של השניים עלו על שרטון והאם החליטה באופן פתאומי לקחת את שני ילדיהם המשותפים, בני 6 ו-7, בחזרה לישראל, ללא כל הודעה מוקדמת.

האב גילה על כך כאשר הלך לאסוף את הילדים מבתי הספר. הוא הגיש תביעה להחזרת הילדים מכוח חוק אמנת האג. האם, לעומת זאת, הגישה תביעות שונות ליישוב סכסוך, פסיקת מזונות ולמשמורת. בהתאם לעובדות המקרה, נקבע אפוטרופוס לדין, לאור הסכסוך בין ההורים. מונתה מומחית ילדים בישראל, כחלק מתסקיר של שירותי הרווחה. במקביל, הורה בית המשפט לענייני משפחה, על הגשת חוות דעת מהלשכה לשירותים חברתיים במיאמי, עיר מגוריהם של בני הזוג.

בית המשפט לענייני משפחה מצא כי עדותה של האם מהימנה משל האב, לרבות סיפוריה על איומים של האב להתאבד, אם תחזור עם ילדיה לישראל. בית משפט לענייני משפחה קבע שתי מסקנות עיקריות: אין תחולה לאמנת האג במקרה זה, מכיוון שמקום מגוריהם הרגיל של הילדים הוא בישראל ולא בארצות הברית (על פי מעמדם האזרחי, שלא הוסדר כראוי בארצות הברית). המסקנה השנייה של בית משפט לענייני משפחה, היא שגם אם מניחים כי מקום מגוריהם הרגיל של הילדים, הוא אכן ארצות הברית, אזי מתקיים בעניינו החריג המוגדר בסעיף 13(ב) לאמנת האג, אשר עוסק בסיטואציה של חשש לנזק ממשי אשר עלול להיגרם לילדים. במקרה זה, היות והאם מחויבת להישאר בישראל (לאור מצבה הבריאותי וחובות קיימים), ניתוק הילדים מהאם, יובל לנזק שכזה.

האב ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, שקבע שיש להביא להבטחת תנאים, כדי להסיר את המניעה להחזרתם של הילדים לארצות הברית. לכך הוסיף בית המשפט המחוזי את התנאים הבאים: האב יסיר את צווי עיכוב יציאה נגד האם ויפקיד סכום של 250,000 ₪ בקופת בית המשפט. שני הצדדים הגישו ערעור על האמור, האב בבקשת ערעור על התנאים שהובאו, האם על מסקנתו של בית המשפט המחוזי לגבי מקום מגוריהם הרגיל של הילדים. על רקע הערעורים הנ"ל, הובא הדיון לבית המשפט העליון, להכרעה על תחולת האמנה או לאו.

נימוקיו של בית המשפט:

ראשית, מציין בית המשפט העליון את תדירותם של תיקים הנוגעים לאמנת האג המגיעים לפתחו, באופן שכיח יותר מאשר בעבר. בית המשפט דן בהרחבה בהגדרת המינוח "מקום מגורים רגיל". על פי מכלול העובדות, קבע בית המשפט העליון, כי הילדים רכשו זיקה לארצות הברית ולכן, זהו מקום מגוריהם הרגיל. באשר לחריג, מתייחס בית המשפט העליון למצב הכלכלי של המשפחה, בקבעו כי זהו לא נתון שיכול להטות את הכף, אך מצבה הרפואי של האם (חולת סרטן) דווקא כן. מכאן, שטובת הילדים להישאר עם אמם ולא לנתקם ממנה. דהיינו, בית המשפט העליון הצטרף לתנאים שקבע בית המשפט המחוזי, בהתאם לתנאים שהוטלו על האב.

סיכום:

המילה "חטיפה" היא מילה קשה מאוד, אך בהקשר לדיני המשפחה, היא לצערנו מילה מאוד שכיחה. לכן, במידה ועולה מחלוקת לגבי שהות הילדים ומדובר בזוג שמתגורר/התגורר במדינות שונות, הרי שחשוב מאוד להיעזר בעורך דין משפחה בעל ניסיון.

השאר תגובה

דילוג לתוכן